מאת: עו”ד אלון שפיצר

לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז (כב’ השופט ד”ר אחיקם סטולר) בעניין המרכז להוראה דיפרנציאלית בע”מ ואח’ נ’ אופנהיים ואח’.
אקדים ואומר כי פסק הדין ניתן בהתבסס על חוק זכויות היוצרים הישן – 1911 ולא בהתבסס על החוק החדש (חוק זכות יוצרים, תשס”ח-2007).
המדובר בתביעה שהוגשה על ידי התובעות, מורה לשעבר וחברה שבבעלותה, אשר כתבו והכינו חוברות בפרויקט להוראת הקריאה בשם ליט”ף (למידה יחידנית טיפולית פעילה).
התובעות טענו כי פיתחו “פרויקט חדשני ומקורי להוראת הקריאה אשר מתאפיין בדרך ההגשה וההבעה של חומר הלימוד, בהדרכת העוסקים במלאכת ההוראה, בצורת דירוג החומר וריכוזו, בעריכת התרגילים באופן המקל על הלומדים ובכלי אבחון ובדיקה בכתב, הבנויים ומותאמים לבחינה מדויקת של התלמיד על פי שלבי הקריאה”.
טענת התובעות כנגד הנתבעים (מורה אחרת וכן משרד החינוך) הייתה כי אלו הפרו את זכויות היוצרים שלהן בחוברות הלימוד וכן טענו לשלל עילות נוספות לרבות גרם הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, גזל ופגיעה במוניטין והפרת חובה חקוקה.
אין ספק שהחוברות המדוברות הן פרי כשרון, השקעה ומאמץ של יוצריהן, וניכרת בהן מקוריות, ועל כן ראויות להגנת חוק יוצרים.
השאלה העיקרית שהועלתה היא למי שייכים זכויות היוצרים בחוברות הלימוד – לתובעות, למשרד החינוך או לשניהם במשותף?
בית המשפט ניגש לבחון את סוגיית הבעלות ביצירה כדי להחליט מי הבעלים החוקי בה:
הכלל הבסיסי בדיני זכויות היוצרים הוא שהיוצר הינו הבעלים המוסרי והחוקי ביצירתו. על אף זאת, בסעיף 5(1)(ב) לחוק זכויות יוצרים 1911 נקבע סייג:
“אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ”י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים …”
אם כן, סעיף זה בחוק הישן קובע מספר תנאים, אשר בהתקיימם הבעלות בזכות היוצרים ביצירה תהא בידי המעביד:
א.    היוצר הינו עובד (של מעסיק כלשהו).
ב.    על פי חוזה שירות.
ג.     היצירה נעשתה תוך כדי עבודתו (אצל המעסיק).
ד.    אין הסכם הקובע ההיפך.
לענייננו רלבנטי ביותר עניין עשיית היצירה “תוך כדי עבודתו” של היוצר אצל המעביד – ובמקרה שכזה המעביד יהיה כאמור בעל זכות היוצרים ביצירה.
(למי שתוהה כיצד עניין זכות היוצרים שנוצרה בידי עובד בא לידי ביטוי בחוק החדש, חוק זכות יוצרים, תשס”ח-2007, סעיף 34 לחוק קובע כי “מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת” – כלומר בכדי שמעביד יהיה בעל זכויות היוצרים ביצירה שייצר העובד נדרש כי היצירה תעשה “לצורך עבודתו ובמהלכה”).
ביהמ”ש פסק כי החוברות נכתבו ע”י התובעת ומורות אחרות תוך כדי עבודתן במשרד החינוך ולשם מילוי תפקידן, ומכאן שזכויות היוצרים שייכות למשרד החינוך ולא לתובעות. עוד נקבע כי מאחר ולתובעת הוצע לרכז פרויקט בהיותה מורה במשרד החינוך, הרי שמדובר ביוזמה של משרד החינוך ולא פרי יוזמה שלה.
משרד החינוך הוא שעמד מאחורי יצירת החוברות והוא שמימן את העבודה שהושקעה בחוברות אלה והביא לכך שינסו את הפרויקט בבתי הספק השונים. מדובר בפרויקט מערכתי, אשר נוצר למטרותיו של משרד החינוך.
ביהמ”ש דחה את התביעה וקיבל את התביעה שכנגד שהוגשה ע”י משרד החינוך בה התבקש ביהמ”ש להצהיר כי משרד החינוך הוא בעל זכות היוצרים בחוברות וזאת מתוקף היותו המעביד של התובעת בשנים בהן נוצרו.
התובעות חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 100,000 ₪.

אין באמור כדי להוות ייעוץ משפטי. מומלץ להתייעץ עם עו”ד בטרם קבלת החלטה בהסתמך על הכתוב.